ילד אלוהי

ילד אלוהי למרגלות פסגת ההימלאיה לבוש תלבושת כחולה כהה, צווארון זקוף צהוב עתיק וגלימתו שזורה דרקוני זהב מכונפים.

עומד, משלב ידיים וצופה בהרים המושלגים על רקע התכלת השמיימי.

 ילד אלוהי                      

פסגות ההרים הלבנות מציירות בקו הרקיע תמונת חלום תכולה ובה טירות עם אבירים ומלכות ופיות, גנים קסומים שבהם פרחי ענק, חיפושיות זהב מכונפות, חדי קרן , דרקונים מכונפים…

העננים משחקים איתי כשאני שרוי בסבך השיחים, מעמיד פנים שאני לבדי בעולם בתוך ארץ אגדות קסומה.

טל הבוקר על העשבים קולח על פני ואני מלקק אותו וצוחק לעצמי. כמה נפלא להיזון מהטוהר הבראשיתי של משקה האלים הקדום. אני מכיר את השפעתו עלי ואני מניח לאגלי הטל לגלוש על מצחי, לחיי, אפי..מתאפק לא לקק את כל הטיפות כדי להניח להם להיקוות בי ולנקות אותי.

אני נאנח ומעווה את פני מעט. ה ר י ח האפלולי המחניק של העשבים ותערובות העשן הסמיכות בטירה פוגע בנשימתי. זו אחת הסיבות לכך שאני בוחר להיות בגן הענק שהוא כמו בית שני לי.

אני אוהב לשוחח עם הציפורים. יונק דבש קסום הינה הפיה המדריכה שלי ומלמדת אותי כיצד למצוץ את הצוף מהפרחים. אני מתחקה אחר מעופה המיוחד ומנופף בזרועותי כדי לעוף כמותה.

צחוק נעים ומתגלגל נשמע מבעד למסתור השיחים בו ניסיתי את התעופה.

לבי נפתח בקרבי. אני כל כך אוהב את מורי הישיש לי צ'ה טאן. האור הקורן ממנו עוטף אותי בהרגשת ביטחון ואושר שאין כדוגמתו.

לי צ'ה טאן הינו האחראי על החינוך הרשמי שלי והוא גם החונך שלי. חונך להתפתחות רוחנית מודעת, כך הסביר לי פעם עוד כשהייתי בן שלוש סתווים.

הוא מעודד אותי להיות טבעי. הוא אומר גם שאני המורה שלו כמו שהוא המורה שלי ואני צוחק ולא מבין. אני? מורה? אני בן שש אז איך אני יכול ללמד אדם מבוגר ונכבד לובש גלימת המסדר הכתומה של הטהורים? אני מתגלגל מצחוק ומשטח על בטני על העשבים. לי צ'ה טאן צוחק איתי ומתגלגל איתי על העשבים.

פתאום אני מבחין כי גם הוא ילד כמוני. אני מתחיל לראות את האור שלו. אני מתחיל לראות שהאנשים המשרתים הסובבים אותי הם אורות. חלקם אורות עגולים זוהרים ורובם אורות קטנים ועמומים.

לי צ'ה טאו אומר לי כי אני מתקדם נפלא ולמעשה עדיין לא הספקתי ל ש כ ו ח.

הוא אומר כי אני רואה מעבר לצורה רואה אל המהות. אני לא מבין על מה הוא מדבר אבל מרגיש שזה נכון.

"למד להרגיש ולבטוח בתחושותיך. סמוך על גופך. הוא המורה שלך לחיים", אומר לי מורי האהוב לי צ'ה טאו.

ביחד איתו אנו מכינים עפיפונים ענקיים בצורות של פרפרים, של דרקונים, של אנפה כחולה ומפריחים אותם על שפת הנחל.

"זהו נחל קסום", אני מסביר ללי צ'ה טאו. הוא מניד בראשו ומחייך.

"הטבע הוא קסום בני. שים לב לאדוות הנחל הגואות ומציפות את המים כשאנו משליכים לתוכה חלוק אבן. מה אתה חושב עושה חלוק האבן בתוך האגם? מה אתה חושב מרגישים המים כאשר האבן פוגעת בהם?"

"הם מחבקים אותה ושמחים לביקורה", אני עונה בביטחון.

לי צ'ה טאו כורך זרועו הגדולה סביבי ומחייך.

בכלל, הוא אף פעם אינו סותר מה שאני אומר לו ותמיד נראה כל כך קשוב למוצא דברי. כל כך אוהב ומחייך.

"אתה אור גדול ועגול", אני פוסק יום אחד כשאני רואה אותו מעבר לצורה.

" א ת ה אור גדול ועגול", הוא עונה לי ומחייך בעיניו הכהות העמוקות.

"אתה המורה הנבחר שלי", אני אומר לפתע ולא מבין מה אני אומר.

"א ת ה המורה הנבחר שלי", הוא עונה והבעת פניו מאוד רצינית.

אני מתחיל לצחוק, תופס את בטני בידי ועושה גלגולים על השטיח הכחול המפותח ברקמת דרקוני זהב ששזורים בו.

אחחח..איזה אדם מבדח! הוא קד בראשו בנימוס. אין הוא מתגלגל איתי כעת כי צופים בנו שני משרתים העומדים על המשמר כשהבעת פניהם חתומה.הם המשגיחים שלי מטעם בעל האחוזה "לורד סמפוצ'ה" אני קורא לו. אין זה שמו האמיתי אני חושב, אבל אני קורא לו סמפוצ'ה. זה מצחיק אותי וזה מרגיז אותו. ואני אוהב כשהוא מתרגז. נכון, זה מעט מפחיד אבל יותר משעשע.

לורד סמפוצ'ה הוא אדם מאוד מאוד קר, רזה, גבוה. כולם מפחדים ממנו ויראים מפניו כאילו..אני לא יודע מה..כאילו הוא דרקון אדום טורף, אני חושב ומתפוצץ מצחוק. אני צוחק הרבה, ביחוד כשאני לא נמצא עם  כ ו ל ם. אז אני מעמיד פני רציני ואיני מראה את רגשותי, כפי שלימדו אותי. בפנים אני צוחק.

פעם פחדתי והייתי חסר בטחון עצמי. פעם מזמן. אבל זה היה לפני שהמורה שלי הגיע לארמון.

לורד סמפוצ'ה הוא מכשף רב עוצמה ובעל מעמד גבוה בקרב בני עמי. אנו חיים בפסגות נפאל בגבול ההימלאיה.אני יודע זאת כעת. פעם לא ידעתי. לא שאלתי יותר מידי שאלות. קיבלתי את כל הנתון. האמנתי תמיד לכולם ולכל מה שאומרים לי. הוריך מתו ודודך הוא האפוטרופוס שלך, הסבירה לי יום אחד מירייהיטה, המינקת שלי שהינה גם האומנת הרשמית "מטעם החצר" , הוסיפה בגאווה בכל פעם ששאלתי אותה : מי את?

אני אוהב לשחק איתה ולחוד לה חידות. היא די נבוכה. היא מאמינה לכל מה שאני אומר לה ואני ממציא המון סיפורים. אני מספר לה איך אני עף עם דרקוני כסף מכונפים בלילות ושומר על הממלכה והיא נשארת פעורת פה, משתחווה אפיים ארצה ומורטת שערותיה בהערצה.

"הו אדוני הצעיר! אל תגיד כאלו דברים נוראים!" היא מבקשת ומיד סותמת במטפחת צהובה בהירה את פיה, המרוח באדום ארגמני כהה.

"את מציירת פרח שושן על פיך", אני צוחק ומנסה לנגב לה את הצבע. היא מיד מושכת את ידי ומרכינה ראשה.

אני מוותר לה. אם היא אוהבת לצייר על פניה אגמים כחולים, שלג לבן ושושנים אדומות שתצייר. אני מעדיף לצייר על האדמה עם מקל עץ זרזר ועלים יבשים, דובדבנים ופירות שנפלו בשלים מהעצים.

פעם קטפתי לימון ומורי שאל אותי:

"מה אתה חושב מרגיש הלימון כשמנתקים אותו מהמשפחה שלו? מהעץ שלו?"

התביישתי. מיד פתחתי ליבי ללימון והרגשתי את הנתק שלו את הבדידות את הפחד מהלא נודע.. לא היו לי את המלים אבל פני המתעוותות בבושה והעצב שחשתי גרם למורי הטוב לומר לי באופן מילולי את מה מרגיש הלימון.

מאז אני מכבד את כל הפירות כל העצים כל הפרחים.

"הקשב להרים", אומר לי מורי. שעות אנו מבלים בהאזנה למסר של אבינו ההר הלבן, אחותנו הלבנה, אמנו השמים הכחולים..

וישנו בחיי גם מו רא נוק סאן. הוא האביר הממונה לשמור עלי. לבוש במדי כסף ושריון נוצצים. פניו מכוסות ברעלה. אני לא מכיר את פניו, רק את עיניו שהן חסרות הבעה ולעתים משועשעות. הוא עונה לי רק ב "כן אדוני "אך לא עושה כל מה שאני מבקש ממנו. אני אוהב אותו למרות שאיננו מדברים. אני חושב שהכת שלו אוסרת על דיבור לשם הנאה ושעשוע. מרייהיטה הסבירה לי זאת פעם, בעת שרחצה אותי בגיגית המוזהבת שלי.

לא איכפת לי. אני יכול לדבר אליו ברגשות. בדיוק כמו שאני מדבר לצופית, לאנפה הכחולה, לברווזים החברים שלי. ואני יודע שהוא מרגיש. בהתחלה הוא לא אהב אותי וכעס עלי. אני לא יודע למה. אבל אני אהבתי אותו ואני מרגיש כי למרות שהוא לא כל כך מרגיש אהבה, הוא מקרין אלי אור כחול ומרגיע שאומר לי: סמוך עלי. הוא לא מפריע לי ושומר להיות רחוק ממני כשאני בחוץ, בתוך עולמי האמיתי.

בפנים, בטירה זוהי הצגה אחת גדולה. כולם מאמינים לה ופועלים בפחד רב מפני המאסטר סנפוצ'ה. אני מעמיד פנים. אני קצת מפחד, נכון, כי מבטו הקר של הלורד יכול להקפיא גם תרנגולת בשעת הטלת הביצה, כך אומרת ביראה רבה מירייהיטה. אני לא יכול לצחוק ולשחק איתו. הוא נוזף וגוער בי. אני מנסה למצוא חן בעיניו ומניח להם להלביש לי את הבגדים הנוקשים וכל האביזרים הנלווים שמסרבלים את תנועותי. אבנט הכסף הרחב כל כך לוחץ שאני לא יכול לנשום כמעט ובטח שלא לצחוק. זה גורם לכך שאשמור על הבעת פנים קפואה ללא מיצמוץ. זה מה שהלורד מבקש ממני. להיות רציני. להיות מלכותי.

"להיות בובה?"

שאלתי את אומנתי והיא התקפלה בפחד והורתה לי להסות.

"לעולם אל תתווכח עם האדון. מספרים שהוא יכול..",החלה לומר ואז השתתקה באחת וסתמה את פיה בחוזקה.

"מה הוא יכול?" הפצרתי בה, מטלטל את זרועה. אך היא לא הוסיפה יותר לדבר איתי על האדון. היא נעשתה כמו בובה גדולה שמלבישה ומפשיטה אותי, רוחצת ומסבנת, חופפת את שיערי השחור חלק ומסרקת אותו במסרק השן המכאיב. היא לוקחת אותי לחצר ומחזירה אותי. לא יודע מה קרה, אבל מאותו יום שניסתה לספר לי מי הוא האדון הפסיקה להיות היא עצמה. הפסיקה לשיר ולפזם לעצמה, הפסיקה לחייך.

ראיתי גם שהאור שבתוכה התדלדל והוא נראה כמו יהלום קטן ולא כמו כדור השמש הענקי שהיא היתה.

שאלתי את מורי הטוב לאו צ'ה טאו והוא ענה בקולו הצלול והרגוע:

"ילדי היקר והטוב.

ק ב ל . פשוט היה בקבלה. האנשים שמסביבך משתנים אך אינך צריך לשנות את יחסך אליהם. השאר את מרכז לבך הטהור פתוח והמשך לאהוב אותה. נכון, אין לה כרגע אור רב. משהו נלקח ממנה. הרפה. אין צורך לדבר על כך. קבל את תהליכי החיים, קבל את עונות השנה. קבל שהנחל לעתים שקט ולעתים הרוח גורמת לו להיות סוער. קבל שהעננים נוסעים בשמים ומחליפים ופושטים צורות. אבל ענן תמיד נשאר ענן גם כשהוא פג לגמרי.

קבלה הוא השעור שלך ילד אהוב שלי, מורה יקר. אל תכאב. שחרר את הרגשות של הצמידות, של התלות במישהו אחר. למד להיות מאושר עם עצמך. בדיוק כפי שאתה. אל תניח לאנשים אחרים לקבוע את מנת האושר שלך….."

מילים רבות אמר לי מורי באותו יום כשהגעתי אליו עם דמעות בעיני. הוא ליטף את ראשי והניח לי להשיט את נעלי העץ שלו באגם.

הפסקתי לבכות והתחלתי לצחוק למראה מורי הרץ יחף לאורך הנחל ומנסה לדוג את נעלו בעזרת מקל דובדבן דקיק…

אני לומד מאוד מהר. כך הוא אומר כשאני  מתנתק מכל הסובב אותי והופך להיות א ח ד עם הטאו. אני ענן ששט בשמים ומחליף צורות. פעם אני גדול ופעם קטן פעם מהיר ופעם איטי. אני צופית שמעופפת מפרח לפרח ואני גם הפרחים במקביל. וזה כל כך נפלא.הכי אני אוהב להיות הנחל שזורם בין הסלעים, בין השיחים התת קרקעיים, הדגים מדגדגים אותי ומלטפים את הוויתי.

פעם הייתי נחל כל כך הרבה זמן ששכחתי לבוא הביתה כשנשמע הגונג הגדול שמכריז על הארוחה. באו לקחת אותי ולא הרגשתי בכלל שנשאו אותי על כפיהם. אומנתי חשבה שנעשיתי חולה כי לא הגבתי כשדיברו ופנו אלי בדברים.

לורד סמפוצ'ה הגיע לחדרי, אבן ירוקה גדולה בין ידיו וריח מהעשבים המוזרים שלו עם עשן גרם לעיני לדמוע, התחלתי להשתעל ולפתע חזרתי לעצמי ולא הבנתי מה אני עושה במקום הזה עם האנשים האלו.

אז זה היה שחודש ימים לא הניחו לי להתראות עם לאו צ'ה טאו ולא לצאת ליער. אז חנקו אותי בתלבושות המסורתיות, התחילו לתת לי שעורי התנהגות הולמת, לימדוני קרוא וכתוב, שעורי סיף ולחימה. הייתי עצוב מאוד אבל למדתי לא להראות זאת כדי שלא יכעסו עלי עוד יותר.

גם כך לא היה לי עם מי לשחק. אומנתי נעשתה בובה מהלכת ומדברת חסרת רגש כמעט.המשרתים חששו מפני לורד סמפוצ'ה הנוראי וממה שיעשה להם אם ימרו את פיו. רק המבשלת לפעמים היתה מחייכת אלי ומוחה דמעות מעיניה.אבל נאסר עלי לדבר איתה.

ריח..ריח המגילות העתיקות והדיו היה דווקא אהוב עלי. הייתי מתבונן דרך החלונות הגבוהים בגעגועים בהרים, בדשא, בנחל וביער אך נאסר עלי לחזור לשם.

"עד שתלמד משמעת הנאה לבן אצולה וליורש הכתר", הסביר הלורד סמפוצ'ה בקרירות, מחכך ידיו השנהביות עם האצבעות הארוכות והצהובות שלו. הן מאוד מפחידות אותי. נראות כמו נחשי ענק. אומרים שהוא יכול להפוך אנשים לפסלים חיים וגם לעשות כל מיני כשפים.

הוא לא מוכן ללמד אותי ומעיר לי שעלי לעסוק בענייני.

פעם אחת הגעתי לחדרו הפרטי. למערכת החדרים שלו בחלק העליון של הטירה. שורר שם קור מקפיא והמון צבעים קודרים של שחור, ירוק איזמרגד וארגמן וגם המון זהב יש שם. הצלחתי להציץ לחדרו אבל הוא מיד גרשני משם בפנים כה כועסות עד שלא עליתי לשם יותר.

התקופה כואבת לי יותר מידי. כל כך התגעגעתי למורי הטוב.

יום אחד, בהיותי יושב בכסא המלכותי כדי להתאמן בחוסר תזוזה חיצוני, בוהה בקריסטלים נוצצים בנורה על התיקרה, הופיע לפני מורי היקר כשהוא מרחף בחדר בתנוחת לוטוס וחיוך גדול על פניו.

"אל תזוז מקומך ואל תראה בפניך שאתה רואה משהו", אמר לי בקול רציני. חיוך נעים וקורן על פניו ואצבעו נשלחת אל פיו בתנועת שתיקה.

בקושי התאפקתי לא לקרוא בקול ושמרתי על פנים קפואות.

"ה ם לא יכולים לראות אותי, רק אתה", הזהיר וחייך.

"דבר איתי במחשבותיך. אני שומע אותך. אני תמיד איתך. חכיתי שתשים לב לכך".

– "אתה שומע אותי?"

אני שואל בפליאה בתוך ראשי.

– "שומע ילדי החמוד החכם. שומע אותך."

– "והם לא רואים אותך?" אני תוהה ומראה במחשבתי על ארבעת השומרים הניצבים משני עברי הפתחים.

– "האם הם נראים כאילו הם רואים אותי?"

משיב לי מורי היקר בשאלה. הוא אוהב להשיב לי בשאלות.

אני מביט בשומרים שהבעת פניהם קפואה והם נראים כאילו הם נמצאים ולא נמצאים בגופם במקום. אני חושב לנסות.

"מי כאן?"

אני שואל בקול.

הם מביטים אלי ומבט מוזר בעיניו של אחד מהם, אחד שפות מתורגל בהעמדות פנים קפואות של חיל המשמר. הוא עדיין חדש.

"האם מישהו נכנס לחדר?" אני שואל.

הוא נד בראשו לשלילה.

מורי מחייך אלי ומהסה אותי.

– "הם אינם רואים ושומעים אותי ומעתה אנו נפגש בדרך זו."

–              "אבל אני כל כך מתגעגע להיות עם הטאו. להיות עם העצים והפרפרים והציפורים. לשוט על העננים ולשחק עם הדגים..", אני מתחיל להתלונן בפניו ולבי מתכווץ בתוכי בכאב רב.

– " א ב ל  א ת ה  ה כ ל . אתה הכל תמיד. שכחת?"

הוא מחייך באהבה ומראה לי שגם אני כמותו יכול לרחף.

אני משאיר את גופי לשבת בכסא ללא תזוזה ומתחיל לצאת ממנו, בעודי יושב ברגליים משוכלות. כאב עז מחזירני לתוך גופי.

– "אתה עוד תלמד. עליך להשאיר את לבך פתוח באהבה, בקבלה, בחמלה כ ל הזמן. לא חשוב מה תהיינה הנסיבות מי יהיו האנשים שסביבך מה יעשו ומה יאמרו לך. אתה הישאר ממורכז בתוך לבך הטהור.

אל תניח לכאב, אל תניח לתקוות שתולים בך, אל תניח לרצונות ושאיפות של אנשים אחרים, או גם שלך להיכנס אל תוך הלב. הלב הוא משכן הנפש משכן הנשמה משכן האלים. זהו מקום טהור שאין לחלל אותו. אל תניח לעצב או לכעס או לחוסר האונים לחדור אליו. אתה יכול להרגיש את כל הרגשות וזה בסדר וזה הולם אך זכור את הנהר. זכור את האבנים שבדרכו על פניהן הוא חולף בלי להיעצר. אותן הוא מלטף אותן הוא שוטף. כך גם שטוף וזרום על רגשותיך ואל תשכח כי א ת ה  הנחל. כי חייך הם הנחל הזורם. כי האבנים הסלעים הקוצים והמכשולים שבדרך הם רק בדרך. הם אינם אתה. הם אינם טובעים בלבך צלקות. לבך טור. לבך אלוהי. בך משכן אור גדול. והאור לעתים מוסתר על ידי העננים אך הוא לעולם אינו נעלם. אור הוא אור בכל מצב ובכל זמן.

אין זמן יקירי. אין בכלל זמנים. אין בכלל גבולות.

אתה יכול להיות עכשיו בכל מקום ובכל זמן שתאווה נפשך שישאו אותך לשם חלומותיך.

תן לחלומות נשמתך להיות החלונות שדרכם אתה מביט בחיים ויוצר אותם מאהבה טהורה ומאמון. אל תשכח אינך לבד. אני תמיד איתך."

והוא נעלם.

ואני חזרתי להיות ילד קטן שמכריחים אותו לשבת שעות בלי לזוז ולמלא תפקידים וטקסים משעממים. אבל לקחתי לתוכי את מילותיו את האנרגיה והאהבה והחכמה האלוהית של מורי. אני לא מניח לדברים להיכנס לתוכי כמו פעם ואני מנסה לצאת מגופי בכל הזדמנות.

עברה שנה. א נ י לא יודע כמה זמן באמת עבר. אבל זה נראה המון זמן, עד שמרשים לי שוב לצאת החוצה לזמן קצוב.

הם לא רואים כשאני נפגש עם מורי, אבל אנו מבלים הרבה ומשחקים. יש בו יותר אור משקודם. הוא כולו נראה עשוי אור ובכלל אינו חומר. גם אני מנסה להיות אור גדול כמוהו והוא צוחק ואומר:

"עוד יש לך תפקידים חשובים לעשות בתוך הגוף הזה אל תתנגד לו. למד לכבד את משכן האלים המקודש שהוא גופך. נשום טוב. עמל אותו, אמן אותו, הגמש אותו כמקל ניצרן, אכול רק במידה מועטה כדי להשקיט את קולות הרעב שבבטנך. שתה מים טהורים מהפרחים כפי שאתה תמיד נהגת לעשות עוד בהיותך עולל קטן. זרום וקבל. את עצמך את תפקידיך את גופך. "

ואני מבין. לא הכל, אבל אני נרגע ונעשה סבלני. הוא מלמד אותי שמאוד חשוב לא להיצמד לזמנים, לא להיצמד לתכניות מוגדרות מראש. להניח לאלוהים לכוון אותנו. הכל מושלם הכל יפה הכל קסם.

הוא אומר ומראה לי איך אפשר לעוף כמו ציפור.

אני מאושר. אני פשוט מאושר. אין מאושר ממני בממלכה. ואני יודע זאת.

מסביבי אנשים מתחלפים, בגדים משתנים, שומרים מוחלפים אחת לבקרים, הלורד מזעיף אלי פניו ומצווה על מורי ה"מיובשים", אני מכנה אותם בלבי בשעשוע להמשיך להורות לי את המקצועות. אני מתעניין באסטרונומיה ומספרים משעממים אותי.

יש לי טבעת. טבעת ועליה פנינה גדולה וכסופה עם נצנוצים וורודים והיא מרגיעה אותי ומעניקה לי את שלוות הנפש לה אני זקוק ביומיום.

…..

אני חושב שאני מפסיק כאן לדבר.

את יכולה לשאול אותי שאלות אם את רוצה. יש לך שאלות? (חיוך)

–              כן. בבקשה תגיד לי מי אתה?

–              אני הילד האלוהי. בנו של הקיסר הגדול ומשושלת האלים המורים.

–              מה הקשר שלך אלי?

–              אני המדריך שלך.

אני המהות שלך. אני שייך לקלף השמש בארקנה הגדולה. אני זה את.

–              מה אני יכולה ללמוד ממך ילד אלוהי?

–              את יכולה למשל ללמוד ממני להיות מאושרת בתוכך ללא כל קשר למה שקורה סביבך, למה שאנשים רוצים ממך, משתלטים על הרצון שלך. את יכולה ללמוד ממני לפתוח את הלב באמון אל החיים כדי שגם את תוכלי לראות את יפי האחדות להיות הטאו בהתגלמותו.

–              נסיונות ילדות שלך בגלגולים רבים גזלו ממך את האמון. התום נשאר בך והרצון לאהבה אבל את לא מאמינה כי החיים יכולים להיות פשוטים. היכן את מסתגרת בארמון השן שלך? היכן את נותנת לאנשים אחרים זולתי את להכתיב לך את רצונותיהם? היכן את נמנעת מלהיות בטבע שאת כל כך צמאה ומייחלת אליו? מי כולא אותך בבית בארמונך? מי כולא אותך בתוך גופך? למה את לא מקשיבה לגוף ומכבדת אותו? למה את עדיין נאחזת בכעסים ובפחדים ובהרבה הרבה נחלים של כאב? מדוע אינך מקבלת בחמלה ובאהבה את כל התסריט שאת עצמך יצרת והפקת במיטב הכשרונות האלוהיים בהם ניחנה נשמתך המשוררת הבמאית והתסריטאית שבך? את כותבת ספר של חייך ואינה כי עליו לכלול אלמנטים של כאב ויסורים. מתי תוותרי עליהם או תלמדי לקבלם לא כדברים המכווצים וסוגרים את הלב ומותירים בו משקעים, אלא כאבנים יפות שהן מתנות של הטבע לנחל הזורם, שלומד להכיר את עצמו? להתוודע אל יופיו ואל עוצמת זרימתו הבלתי נפסקת?

–              למדי לפתוח את הלב עוד ועוד ועוד ולהניח לאהבת אמת טהורה לשטוף אותך. התמלאי אנרגיית חמלה וסלחי לכולם. לכל מי שהפיק איתך את ההצגות שהיו כה נפלאות ומשכנעות עד שהאמנת כי הם ממשות קיימת וחומרית. סלחי עצמך והרבי לחייך ולצחוק. הרבי לשחק. הרבי לשהיות בטבע. בים, ביער בכל מקום שיש בו טבע טהור. שתי הרבה מים ולפני שאת שותה ברכי אותם ושלחי לתוכם אהבה כפי שלמדת. אכלי בעיקר ירקות ופירות, מעט מוצרי חלב והמעיטי את המאכלים כדי שתהיי קלה יותר ותוכלי לרחף בין המימדים לרצונך. האמיני לכוכבים שסוללים את דרכך ומשגיחים עליך ממרום. היכנסי לתוך הקסם של המציאות והיצירה מתוך שעשוע. בלי להשתמש בחומרים של פחד, של סבל, של שחור ויסורים. חזרי לטבלת צבעי הפסטל הבהירה שלך ורקמי חלומות עליזים ונפלאים. הם משעממים רק מי שמצוי בתוך מעמקי ומצולות הדואליות וזקוק לניגודים של הטוב והרע. עברי על המעגל וחברי אותו מחד שעם הנשר השחור והברבור הלבן. קלף התחברות של אושו. הכניסי אותו לטבור שלך וללב. היי  א ח ד.

–              ברוכה תהיי בת אור מופלאה בהוויתך הקסומה המלאכית הנצחית ונאמר אמן והללויה.

–              איזה יום יפה! איזה חיים מופלאים!!!! תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר הזכה שבתפילות –

אותנו ת א י ר.

היה זה תקשור. כנראה של גלגול שלי. מה שמעניין שאני מכירה כמעט את כל הדמויות הפועלות ב"מחזה" והיתה הצלבה ביני לבינן. הדוד "הרע" הינו ידיד טוב שלי, הכי טוב שיש והוא בחור שמבחינת הגיל יכול להיות כיום בני. המורה הינו בחור צעיר נוסף וידיד. השומר גם הוא בחור צעיר וחביב שלמד אצלי מדיטציה וכיום הוא חייל.

משחקי הנשמות נמשכים וכל פעם התפקידים מתחלפים וכל אחד מגלם משהו שונה בשביל עצמו ובשביל חבריו.  עולם מעניין! יותר ממה שאנחנו יכולים לראות כשאנו עדיין בגוף, "שחקנים בבמת החיים".

באהבה,

אילנה בהט     (c)

חזרה לעמוד מאמרים ותקשורים

צור עימי קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)

הקלד את הטקסט:
captcha

חדשות מרכז לוטוס
ברוכים הבאים לאתרי המחודש, מוזמנים לסייר לכם בין התכנים השונים באתר וליצור עימי קשר באמצעות עמוד צור קשר בתפריט הראשי.גלישה נעימה לכולכם. אילנה.

 

יצא לאור ספרי החדש: "רימונים של קיץ"


יצא לאור ספרי החדש: "התחברות פנימה - מדריך לפיתוח התקשור"

conect cover new

 
בקרוב: קורסים: תקשור והתפתחות רוחנית. הילינג אור הנשמה - למתקדמים (מטפלים ומתקשרים) קבוצת מודעות להתפתחות רוחנית.
בקרוב: קורסי רייקי 1+2, קורס תקשור – התחברות פנימה
התחברו באמצעות הסקייפ!
ספר מומלץ!

תודעת האחד